החלטה בתיק בש"פ 10879/05

א.         נגד העותר הוגש כתב אישום המייחס לו קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, סחר בנשק, ועבירות נשק נוספות - עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977. במסגרת ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 8011/05), הציגה המשיבה תעודה בדבר ראיות חסויות, חתומה על ידי שר הביטחון, לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א -  1971 (להלן: הפקודה). בתעודה נקבע כי מסירת פרטים המתייחסים לעניינים אחדים, שעיקרם מקורות מידע, אמצעים, שיטות חקירה ופרטים שיש בהם בכדי לזהות יחידות ועובדים של שירות הביטחון הכללי, עלולה לפגוע בביטחון המדינה. ביום 24.11.05 הוגשה עתירה זו, שעניינה בקשת העותר כי בית המשפט יעיין בחומר החסוי ויבדוק האם נחסה חומר שיש בו כדי לסייע ביד ההגנה, הן במשפט הזוטא המתנהל כיום, והן במשפט העיקרי. בעתירה נטען באשר לאופן חקירתו של העותר ותנאיה ובאשר לאלימות פיסית, וכן הועלתה השאלה אם הופעלו כלפיו מדובבים.

ב.         (1) בדיון במעמד הצדדים ביום 13.12.05 נטען על-ידי בא כוח העותר - ועל כך אין מחלוקת - כי התיק בעיקרו נשען על הודאות העותר במשטרה, לאחר שנתפס בכף, אך האישומים אינם נוגעים לאירוע שבו נתפס אלא לאירועים קודמים. טענת ההגנה במשפט הזוטא היא כמובן כנגד קבילותן של הודאות, אך לשיטתה עשוי החומר החסוי להשליך גם על התיק לגופו. אציין שאין מחלוקת כי בין 19.12.04 ל-29.12.04 נמנעה מן העותר הזכות להיפגש עם עורך דין על פי צו, אך גם בין 29.12.04 ל-9.1.05 לא פגש עורך דין, שכן לא נמסר לו כי הוא זכאי לכך לעת ההיא.

            (2) לשם הדוגמה צוין על-ידי בא כוח העותר, כי יתכן מצב שבו הודאות נמסרו כיוון שהאדם מבקש לרצות את חוקריו ואינן אמת.

            (3) באת כוח המדינה ציינה כי לאחר הגשת העתירה נסרק החומר שוב, ולא נמצא חומר העשוי לסייע להגנה. אשר למפגש עם עורך-דין, לשיטתה אין לכך קשר לחומר החסוי.

ה.         (1) בהסכמת באי כוחו של העותר שמעתי, במעמד צד אחד, על פי הוראות סעיף 46 לפקודת הראיות, את הסבריהם של באת כוח המשיבה ומלויה אנשי שירות הביטחון הכללי, עיינתי ראשונית בחומר שהוצג לפני, והצגתי שאלות לנציגי השירות, לאחר שפירטו את הצורך הבטחוני בחיסיון לשיטתם. להלן קיבלתי לעיוני את החומר החסוי וכן את תיק החקירה.

            (2) אציין כבר כאן כי באשר לטענות העותר בדבר אלימות פיסית שהופעלה נגדו, המוכחשות מכל וכל על-ידי המדינה, יש בידיו - והדבר נאמר גם בדיון - לפנות למבקר תלונות הנחקרים בשב"כ הפועל בכפיפות לפרקליטות המדינה.

(3) אוסיף, כי באשר למפגש עם עורך דין, לדעתי - והדברים נאמרים לאו דווקא בהקשר לתיק זה בלבד - כשם שדחייתה של פגישת עצור עם עורך דין לפי סעיף 35(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים) בעקבות מניעה בטחונית מחייבת הודעה לעצור, כך משהוסרה המניעה יש לומר באופן יזום לעצור כי המניעה סרה וכי עתה בידו להיפגש עם עורך דין. המדובר  במימוש זכות שהיא זכות יסודית (ראו סעיף 34(א) לחוק המעצרים, אך אין הדברים מתמצים שם), ועל הנוגעים בדבר להבטיח בהוראות מתאימות כי דבר זה יקוים תדיר; זו הרוח הנכונה העולה מסעיף 35 לחוק המעצרים, קרי, כי דחיית פגישה עם עורך דין קצובה בזמן, ומשחלפה המניעה יש להודיע על כך לנוגע בדבר. לא למותר להזכיר, כי גם ביחס לחקירה משטרתית רגילה בה ויתר העצור על זכותו לפגוש עורך דין נקבע, כי עם התמשכות החקירה "מן הראוי יהא לחזור ולהזכיר לעצור כי עומדת לו זכותו להיוועץ בעורך דין" (ע"פ 334/96 סאלח בן חמודי סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857, 866 - השופט בייסקי); כל שכן כאשר המפגש כבענייננו נמנע שלא ברצונו של העצור.

          אטעים: החובה ליידע את העצור על האפשרות לממש את זכותו לפגוש עורך דין, מוטלת על הממונה על החקירה לפי סעיף 35(א) לחוק המעצרים, קרי איש שב"כ או משטרה (ראו תקנה 1 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (דחיית פגישת עצור בעבירות בטחון עם עורך דין), תשנ"ז - 1997), ומרגע שחוזרת ונעורה הזכות אופרטיבית, כתום המניעה, מתעוררת עמה גם החובה להודיע עליה. קביעה זו מושרשת גם בסעיף 1 לחוק המעצרים, הקובע "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו", קביעה שניתן לפרשה כמטילה "חובה אקטיבית להעניק לעצור את הזכויות הנתונות לו בחוק (כגון החובה לאפשר לעצור להיפגש עם עו"ד)" (ד"ר חיה זנדברג, פירוש לחוק המעצרים, 34). סעיף 35(א) לחוק המעצרים קובע "ביקש עצור, החשוד בעבירת בטחון, להיפגש עם עורך דין, או ביקש עורך דין שמינהו אדם הקרוב לעצור, להיפגש עם עצור כאמור - יאפשר הממונה את הפגישה בהקדם האפשרי, אלא אם כן התקיים אחד מאלה...". משסרה העילה למניעת המפגש, חוזרת וקמה חובת הממונה לאפשר את הפגישה "בהקדם האפשרי". דומה כי בעניינים אלה, הנוגעים בזכויות היסודיות של נחקרים, ותיתכן להן השפעה גם על קבילות הודאות, ראוי לפרש את סמכות מניעת המפגש בצורה שלא תרחיב אותה אל עבר "מניעה אפורה" שמחוץ לתקופת ההגבלה שבדין.

ו.          בעייני בחומר נתתי אל לבי את החלטתו של בית משפט זה (השופט - כתארו אז - ברק)  בבש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 766, הנדרשת למסגרת הנורמטיבית, קרי, סעיף 44  לפקודת הראיות, שזה לשונו:

"44. (א) אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה...".

           בית המשפט מתאר שם את האיזון בין האינטרס בקיומו של דיון פלילי הוגן מזה, ובין האינטרס שבמניעת חשיפתו של חומר העלולה לפגוע בבטחון המדינה (או ביחסי חוץ) מזה. מלת המפתח היא "עשיית צדק", קרי, מניעתו של עיוות דין כלפי הנאשם - העותר, ו"הבחינה הינה מטבעה אינדיווידואלית וספציפית". ראו גם הפסיקה המצוטטת שם; כן ראו ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433 ושקלא וטריא שבין השופטים שם.

           (2) הוייתה הבטחונית של המדינה מזמנת צרכים בטחוניים של ממש, ואויבי המדינה ומסייעיהם או אנשים העוסקים בטרור או במה שעשוי לסייע לו, פועלים לא אחת באורח מתוחכם תוך הצבת אתגרים חדשים לגורמי הביטחון והאכיפה. דומה שעל כך אף הסניגורים המלומדים אינם חולקים. השאלה היא כמובן האם פוגע החיסיון בהגנתו של הנאשם, וכלשון השופט בך בע"פ 112/89 כיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 459, 462 אם "...הראיה החסויה היא חיונית להגנתו של הנאשם" (הדגשה במקור) אזי על המדינה להחליט אם לגלות את הראיה - או שלא לעשות כן במחיר סגירת התיק. והנה אתגרי הביטחון ניצבים מזה, וההקפדה על זכויות הנאשם, מהן זכויות חוקתיות, ניצבת מזה; בכל תיק נדרשת מלאכת האיזון העדינה. בעייני איפוא בחומר, נתתי אל ליבי  את דברי השופט - כתארו אז -  חשין, בפרשת מאזריב הנזכרת, כי בכגון דא יעמיד עצמו בית המשפט "סניגור-ממונה-לשעה - סניגור שהוא בית-משפט" (עמ' 463).

ג.        (1) לאחר העיון החלטתי שאין מקום לקבלת העתירה, ויש להותיר את תעודת החסיון על כנה. אין לדעתי בחומר החסוי מידע שאינו ברשות ההגנה העשוי לסייע לה במשפט הזוטא או בהליך העיקרי. נחה דעתי כי החיסיון שהוטל אכן בא למנוע פגיעה בביטחון על-ידי גילוי שיטות חקירה וכן אנשים שיש להחסות את זהותם. 

           (2) לסניגוריה הועברו זכרונות-דברים מחקירת השב"כ. שניים מזכרונות דברים אלה הם מן השלב הראשון של החקירה, מן הימים 19 ו-20 בדצמבר 2004, סמוך למעצר העותר, ועניינם בין השאר האירוע שבגינו נעצר, ושעליו לא הואשם בכתב האישום מטעמים השמורים עם התביעה. דברים שנרשמו מפיו ב-19.12.04, כי באירוע בגינו נעצר סבר שהמדובר בעסקת סמים, ידועים איפוא לסניגוריה, אך אין בהם כאמור רלבנטיות, כיוון שלא הואשם בעניין זה.

           (3) לא למותר לציין, כי בעבירה נשוא האישום השני למצער הודה העותר כבר בחקירתו הראשונית ב-19 - 20 בדצמבר 2004, כעולה מן החומר שנמסר לסניגוריה,  והדברים מדברים בעדם.

           (4) לשאלות שהועלו בדבר מדובבים, אוכל לומר כי בהקשר המהותי של צרכי ההגנה אין במענה לשאלה אם הופעלו תחבולות כלפי העותר בחקירתו כדי להעלות ולהוריד בנידון דידן.

           (5) באשר לתמונות, אף כאן לא ראיתי דבר העשוי לסייע להגנה.

           (6) אוסיף, כי אין בחומר כל אינדיקציה לפגיעה פיסית בעותר, ואנשי שב"כ הצהירו אף בפני כי לא היתה כזאת.

           (7) סוף דבר, מסיבות שבתעודת החיסיון לא אוכל לפרט את החומר שבו עיינתי, אך סבורני כי החומר הרלבנטי להגנת העותר הועבר לידי הסנגוריה, והחומר שנותר חסוי אין בו בכדי לסייע סיוע של ממש להגנה מזה, ויש בגילויו משום פגיעה בביטחון המדינה מזה.